ספר אורחים

במידה ותרצו לכתוב לאתר או לשתף אותנו ברגשותיכם או כל דבר אחר שעולה בדעתכם ,נשמח אם תצרו קשר באמצעות:

דוא"ל: yoramkedem55@gmail.com  etyykedem@gmail.com,

מעיין – הספד
7.10.1999

 

אתי, יורם, אור ואסף יקרים שלנו,
אני יושבת לי פה לבד בחדר ועוברת על האתר לזכר עידן. ברקע משודר המשחק של הפועל נגד בית"ר, צעקות נשמעות מהחדרים ואני יושבת ובוכה.בוכה על הריק, האין, החור הגדול שלכתו של עידן השאיר בלב כולנו.אני בוכה כי זה כל כך  כואב!!!
עידן היה בשבילנו התינוק של החב'רה. עדיין אני יכולה להרגיש את ההתרגשות של ההריון של אתי עם עידן, אני זוכרת היטב את הלידה, את הימים שהיינו באים אליכם ויורם היה שולף את עידן מהמיטה, מניף אותו אל-על, כולו מלא אושר וגאווה.
דרך כל כך ארוכה עברנו יחד, והקריאה באתר הציפה הכל. ארועים, מבטים, שיחות טלפון עם עידן, פגישות, טיולים. . . .וזה כל כך קשה. . .
רצינו שתדעו, שאנחנו אוהבים אתכם, ומחבקים אתכם, וכואבים איתכם, כל הזמן, לעולם לא נשכח, ותמיד נהיה כאן בשבילכם,
רונית, יוסי, ליאור, תומר וטל

 

 

יום שישי 14.05.10

אחרי ארוחת ערב, בדרך הביתה…אבא העביר לי את הלינק לאתר שלך. נכנסת הביתה , מדליקה מחשב והנה אתה מופיע מולי.
עידן.. כמה שנים שלא התראינו..איזה כייף לראות את הפנים היפות שלך, את העיניים המהפנטות והחיוך הכובש, ואז זה מכה בי! אני מביטה בתמונה!!! אתה כבר לא פה, גם אתה איננו!!
נלחמת בדמעות, משהו שאני רגילה לעשות, רוצה לחשוב על משהו אחר, קצת פחות כואב, אך הרגש חזק ממני ואני מוצאת את עצמי קוראת את המכתבים שכתבו לך,
מביטה במקבץ תמונות של מהלך חייך ,מתחילה לצפות בוידאו ואז זה מציף אותי שוב, אותו געגוע מוכר ……ישן/חדש…..
עוצרת הכל ומתחילה לכתוב..

נזכרת בך , משהו שמנעתי מעצמי כבר הרבה זמן.
איך שם? מצאת את החופש? אולי אהבה? ראית עולם? חשבת עליי?
נזכרת שוב בבר מצווה של אור ( אפילו זוכרת מה לבשתי ) זוכרת שאמא שלך הטיפה לי מוסר על כך שאני מעשנת, אבא שלך מחליף מילים עם האורחים ואור קורן..
זוכרת, נזכרת..
סוף הערב שהרחבה כבר ריקה ושנינו קצת שתינו רוקדים גם שהמוסיקה נגמרת, ידיי סביב צווארך, מבטך עמוק בעיניי, מתלחששים , צוחקים, שני ילדים מוקפם בחברים ומשפחה ואפילו לא חוויה רעה אחת בקורותינו.

מה הייתי נותנת בשביל לחזור ולהרגיש כך שוב, לטעום מהתום, לא לדעת עצב ואובדן.

תודה על שהענקת לי זכרון מושלם ממך, אתה מדהים ותמיד תהיה.
אזכור אותך לנצח.

עידן, אתה בליבי תמיד!!

מעיין

משפחה וחברים מספרים

לעידן

כבר שנה? אני כל הזמן חוזר בראש שלי על השאלה הזאת. הרי אני זוכר כל כך טוב את הימים האחרונים שלך, ותמונות מאמסטרדם ועוד עוברות לי בראש. במשך השנה הזאת לא הייתי פעם אחת בקבר שלך. למה? קשה לי לענות. כנראה שאני לא שם את הדברים החשובים בחיים שלי בסדר עדיפויות נכון. הרי אני לא יכול להסביר למה לא באתי או למה אחרי התמיכה הגדולה שלי במשפחה שלך אחרי המוות הקשר דעך. זה גם לא מסתדר לי בראש, מצד אחד זה כל כך חשוב לי ומצד שני אולי אני בוחר בדרך הקלה ומתחמק. לא! אני יודע שאני לא מתחמק, אבל בכל זאת הזמן בורח לי מהידיים כשמדובר בך- זאת אשמתי ואני מצטער ומתבייש בכך- מתבייש כי אני לא מרגיש כך ואתה כל כך חשוב לי. איבדתי חבר, החבר האמיתי היחיד בכל המשפחה. רציתי שכל החיים שלנו יעברו ביחד, שנלמד ביחד, נטייל בחו"ל ביחד, נצא ליציאות ביחד, ונזדקן ביחד. אתה הבן-אדם היחידי שידעתי שתמיד נהיה חברים כי אנחנו משפחה שתמיד, לא משנה מה, יהיה לי את עידן, שכמו אבא שלי ואבא שלך כל החיים יהיה לנו אחד ת'שני. זה כואב, תדע שזה כואב, כאבי הבטן והדמעות בעיניים שאני חושב/נזכר בך.
עברתי הרבה השנה, הצבא שינה אותי קצת, קרו כל מיני דברים (כולל המוות שלך) ששינו לי את המחשבה. אבל אין אפס, כשאני חושב עליך קשה לי ואני מפחד, מפחד לשכוח אותך, שתהיה לי סתם עוד מישהו- אני לא אתן לזה לקרות. לבד, בלי ששמתי לב, אני מאמץ לי דפוסי התנהגות שלך – דיבור, הליכה, חשיבה. אני מתגעגע לריבים המטומטמים שלנו, לצחוקים, להצקות שלך ובעיקר אליך.
אוהב ומתגעגע- יונתן.

יונתן וויסמן,
אוקטובר 1999

עידני שלי
אולי זה מגוחך שבחרתי לכתוב לך כי אולי אתה כבר יודע מה אני מרגישה רק מהמחשבות שלי, אבל החלטתי בכל זאת לכתוב לך אתה יודע, כזאת אני, ליתר בטחון…
עידני שלי, אנחנו לא מכירים מאתמול, אחת-עשרה שנה, רק אחת-עשרה שנה היה לי הכבוד להכיר אותך עידני, אני כל כך מקווה שאתה יודע עד כמה חזקה האהבה שיש בי כלפיך. אני כל כך כל כך כל כך אוהבת אותך אני רוצה שתדע עד כמה אני מעריכה אותך, אפילו מעריצה. אתה כזה…עידן. תמיד היית אדם של עקרונות, אמנם לא תמיד הסכמתי איתך, אבל תמיד הערכתי את העובדה שיש לך עקרון שאתה מאמין בו, בלב שלם ואתה פועל לפיו, זה לימד אותי כל כך הרבה לחיים. אתה אדם כל כך טוב, כל כך צנוע, אף פעם לא האמנת כמה אנשים אוהבים אותך באמת. אני מקווה שלפחות המחלה הוכיחה לך עד כמה אנחנו אוהבים אותך ואכפת לנו ממך. עידני, אתה מאמין לי שהייתי עושה הכל כדי שתישאר איתנו??? אני יכולה רק לנחש עד כמה באמת סבלת, זה כל כך ריגש אותי שלמרות שהרגשת ממש רע והקאת ולפעמים לא היית יכול לקבל אורחים תמיד היית אומר לי: סליחה מיכלי, אני מצטער. או שהיית עוצר את הקיא שלך ואומר: אני הולך להקיא, אז תלכי כדי שלא יגעיל אותך. עידני, שום דבר בך לא הגעיל אותי, שום דבר. אני רוצה שתדע שאתה הכול בשבילי, ואני באמת מאמינה, אני חייבת להאמין שאתה נמצא עכשיו בעולם שכולו טוב. אני מדמיינת אותך עכשיו, את הדיבור שלך, את החיוך שלך, את העיניים היפות כל כך שלך. אולי אתה עכשיו מדבר עם אלוהים, הוא כל כך רצה אותך, הוא בטח לא יכול היה להתאפק. אולי לא הגיעה לנו כזאת מתנה כמוך למשך זמן ארוך. הלוואי ואתה עכשיו מסתובב בגן-עדן, נח קצת, מבלה, אוכל את כל מה שרצית ולא יכולת בחודשים האחרונים. אוכל ולא מקיא, אוכל מהרוסט ביף כמושל סאבוויי, מסביח כמו של עובד, משווארמה כמו של שמש אבל רק יותר טוב. שותה פאנטה וקולה ואת כל הדברים שאתה כל כך אוהב ומקנח בהמון המון מילקי ובטח עם מסטיקים ריגליס והכול, וטוב לך. עידני שלי, אני מקווה שאתה נהנה עכשיו שלא כואב לך לראות אותנו ככה, אנחנו פשוט כואבים את הסבל שעברת וכואב לנו, כי לא הגיע לך עידני שלי, פשוט לא הגיע לך. אנחנו כואבים את העובדה שלא נפגוש אותך פה, כאן, עכשיו, לא נוכל לצחוק איתך, או לשמוע אותך מתייעץ איתנו, מדבר איתנו, יועץ לנו, כואב לי שאני לא יכולה לחבק אותך עכשיו קרוב קרוב ולנשק אותך, ככה על השפתיים, בלי להתבייש. כמו שדמיינתי שאעשה, ישר שתצא מהבידוד ואני אגיד לך: עידני, כל כך פחדתי, אל תעזוב אותי בחיים, אני כל כך אוהבת אותך. אבל, למרות זאת אני מאמינה שאנחנו לא באמת נפרדים עידני אני חיה אותך, מאז שחלית המחשבה עליך מלווה כל פעולה שלי אם בעבודה, אם בפעולה שגרתית כמו צחצוח שיניים, כשאני עם ליאור, כשאני לבד, אני תמיד תמיד חושבת עליך ובעיקר – כשאני ישנה. בשבועות האחרונים תקשרתי איתך מתוך שינה, רק בחלומות יצא לנו לדבר, יצא לי להקשיב לדברים שהיה לך לומר, וככה הרגעת אותי, הייתי מתעוררת בחיוך ואז נזכרת שזה חלום, והמציאות – במציאות אתה לא יכול לדבר איתי ממש, כי אתה מרגיש לא טוב ואין לך קול. עידני- בוא נמשיך לתקשר בחלומות, בוא לבקר אותי בבקשה, אל תעזוב אותי, בוא תייעץ לי, תדבר איתי, תמשיך להיות חבר כל כך טוב שלי, תמשיך להיות עידני. אני מבטיחה שעד שניפגש שם למעלה, אתה תהיה המחשבה שלי כל יום, כל היום, כל דבר שאעשה, אם בכי ואם צחוק כל דבר אתה תהיה במחשבה שלי, לעולם, לעולם לא אשכח אותך אתה הכל בשבילי. אני כל כך זוכרת אותך את העיניים השובבות והיפות, את הגבות, את השיניים הלבנות, את הדיבור שלך ואת הצחוק שלך, את הידיים שלך והציפורניים שלך והאצבעות, אני זוכרת את הדרך שבה התנועעת, את הדרך שבה הלכת ודיברת, את סגנון הדיבור שלך, את הריח שלך. יש לך ריח כל כך טוב, תמיד היה. ריח מעורב כזה שלך עם הדאודורנט אדם והמסטיק בפה, תמיד תמיד ריח טוב כזה, של עידן. עידני, הזמן שלנו ביחד היה מתנה שקיבלתי ממך ומאלוהים. אני לא רוצה שזה יפסק, לא רוצה להיפרד אני מקווה שאתה מאושר עכשיו. אתה הולך בדרך חדשה, בחיים חדשים. אל תפחד, אני בטוחה שיהיה לך רק טוב. אתה לא תסבול יותר אף פעם, אתה לא תסבול…
תבטיח לי שתהיה מאושר, זאת הנחמה היחידה שלי. זאת והעובדה שלא כאב לך בימים האחרונים. עידני, קיבלת את זה, קיבלת חופש ללא גבולות, אני יודעת שלא לזה התכוונת אבל בשלב מסוים, אני יודעת שכבר העדפת להיות חופשי, לא להיות מחובר לכל המכונות האלה ולסבול עוד. אני רוצה שתדע שלא גרמת צער לאף אחד, למרות שזה אולי נראה ככה. אתה מתנה ואתה כל כך העשרת את החיים שלנו. עידן קדם, בחור רזה דומיננטי, אינטליגנטי וחכם, כל כך יפה וצנוע, כל כך העשרת אותנו, את ההורים המקסימים שלך, את האחים, את בועז הדוד שלך שכל כך אוהב אותך, ואותנו, החברים שלך.
עידני אני מקווה שאתה לא כועס על אף אחד. אני מצטערת על כל הדברים הרעים שעשיתי לך, ואני מצטערת שלא אמרתי לך את זה אף פעם. אני יודעת שאמרתי לך דברים לא יפים, וכל כך לא התכוונתי אליהם, ואני מקווה שאתה יודע את זה ומבין עד כמה אני אוהבת אותך. אני מצטערת על איך שקיבלתי את הבשורה המרה, ואני מקווה שאתה לא כועס עלי על זה, ומבקשת סליחה, הבנתי מה קרה, אבל לא עיכלתי את המשמעות של הדברים, למרות שידעתי שהמצב קשה, מיום קודם ניסיתי להגיד שגם אם… חס וחלילה אולי תהיה במקום טוב יותר, ואולי יהיה לך יותר טוב, אבל לעולם לא  חשבתי שזה יהיה טוב יותר בשבילנו ואתה חייב להאמין לי. עוד רציתי לבקש סליחה על שלא הייתי מסוגלת לתרום לך כדוריות דם לבנות, אל תחשוב שאני רעה, הייתי עושה הכל בשבילך, הכל עידני שלי. פשוט, אני כל כך סבתא כל כך פולניה וכל כך כל כך היסטרית. אני מצטערת על זה שתמיד הדמעות שלי יוצאות שלא צריך ולא יוצאות שצריך. סליחה עידני שלי. אני לא רגועה, אני לא יודעת.. המומה כנראה, לא מעכלת. סליחה על הכל עידני. על הכל. תהיה חזק, אל תפחד, אתה נכנס לחוויה חדשה שכולה רק טוב, בלי כאב, בלי סבל, רק אושר טוטאלי ומוחלט, תהיה מאושר עידני. אושר ללא גבולות, זה מה שאני מאחלת לך ועוד פעם רוצה להגיד לך עד כמה אני אוהבת אותך ולהגיד שלעולם לא אוהב אף אדם כמו שאהבתי אותך. תמיד הייתה לי חולשה כזאת אליך, כל מה שעשית (לא שעשית דברים רעים) אבל בשובבות שלך, שאף פעם לא הייתה מתקבלת אצלי אם זה היה מישהו אחר. עידני, אתה כל כך מלא בשמחת חיים, אמנם לא הספקת לעשות את כל שרצית כי אלוהים לקח אותך כל כך מוקדם, אבל אתה האדם שעשה הכי הרבה בחיים שלו שפגשתי, וזה כל כך משמח אותי, זה כל כך חשוב לי שתמיד הלכת לפי העקרונות שלך, תמיד עשית את מה שרצית, תמיד היית כל כך חופשי. עידן, אני מקווה שלא סבלת יותר מדי, ושתנסה עכשיו לשים את הסבל שעברת מאחוריך ולהתכונן לדרך החדשה, להתכונן לאושר המוחלט. אני רוצה שתדע שאני אף פעם לא אשכח אותך, לא משנה מה ושנפגש עוד, יום מן הימים, ואז נשלים את כל החסר, ובזמן בינתיים נהיה ביחד רוחנית, הרי אתה לא תעזוב אותי עידני, נכון??? אני כאן יושבת פה עם המכנסיים שאתה כל כך אהבת, עם הטבעת שכל כך מצאה חן בעיניך וכותבת בעט שבה בחרת  לציין את יום הולדת שלך כי היא "הכי קרובה לאדום" וכל כך נוצרת כל דבר שמזכיר לי אותך, אבל הדבר שהכי מזכיר לי אותך זה אני, כי היית כל כך קרוב אלי, וכל דבר שאני אעשה וכל דבר שאני אראה מיד יזכיר לי אותך עידני שלי, אז אין לי מה לפחד שלא אזכור אותך. עידני, תשמור על עצמך שם למעלה ועל כולנו, תהנה ותבלה, אני בטוחה שאתה הכי יפה שם בגן-עדן כי הנשמה שלך כל כך כל כך… טהורה. מגיע לך את כל האושר והחופש שבעולם, ואני רוצה לדעת שקיבלת אותם. תסלח לי עידני על כל הדברים שעשיתי ותעזור לי להבין שלא באמת נפרדנו. אני אוהבת אותך בכל כל הלב שלי, עד לנקודה הכי פנימית שבי הגעת אלי. אני כל כך כל כך אוהבת אותך, תחכה לי, נכון??? לתמיד אז נפגש מתוק שלי, ועד אז נהיה ביחד בלב ובנשמה עידני שלי אז לא צריך להיפרד. אתה הכל בשבילי חמוד. עוד פעם, סליחה שאני לא קולטת, אל תכעס עלי, אני פשוט כנראה צריכה עוד קצת זמן. אני אוהבת אותך עידני שלי, כל כך כל כך. אתה הכל בשבילי. נתראה, נכון??? מתוק שלי. תודה עידני שהיית חבר שלי, תודה שנתת לי לאהוב אותך, שנתת לי שתהיה חלק מהחיים שלי

מיכלי לוי
1999

גושי, מנטלית וויתרתי, פיזית לא באים לקחת אותי.
פה זה נגמר באותו רגע נפלה עלי לבנה והבנתי שהחבר הכי טוב שלי אח שלי הולך למות וכל זאת למרות שהייתי הכי אופטימי בעולם. כשאתה שומע את המילה וויתרתי בקול רם זה לא עוזב אותך, ואתה מבין שזהו, הבן אדם הולך למות וכל זה ממשי, וכמה שאתה רוצה להגיב על זה אתה פשוט לא יכול. אתה לא יודע איך מה להגיד לבן אדם שכרגע אמר לך שהוא וויתר. אתה נורא רוצה להגיד לו שישכח מזה אבל שנינו יודעים שזה קרוב וזה כאן ועכשיו. אז נשמתי עמוק ואמרתי לו מה אתה מדבר שטויות, יש לך לפחות עוד 80 שנה לחיות ואין סיכוי שתמות. זה הכול בראש ובאמת נראה לך שאתה עוזב אותי פה לבדי, ועידן בגלל שלא יכול כל כך לדבר לחש לי אני עייף, אז אמרתי לו להתראות ושלום וכן יהיה בסדר ויצאתי.
מאותו יום זה כבר לא היה זה. כל ביקור היה סתמי כי לא דיברנו על אותו נושא יותר, אבל שנינו חלקנו את הרגע שבו בעצם הכול נגמר ורק שנינו ידענו מזה.
אני ניסיתי להמשיך ובלב ברירה חזרתי לבסיס אבל נורא לחוץ לא נינוח כמובן. אמרתי לתמר ולכל המסגרת שיענו לפלאפון שלי אם מצלצלים אלי כי ציפיתי לטלפון שכל כך פחדתי ממנו, ולבסוף הטלפון באמת הגיע. אני באותו זמן הייתי עם חניכה בחוץ ושמעתי את הטלפון מצלצל, אבל לא חשבתי שזה זה אבל אז בדיוק שהחניכה הסתובבה תמר קראה לי מהחלון ואמרה שליאור אמר שתתקשר אליו דחוף. באותו רגע החסרתי פעימה. כולי היה לבן, וצמרמורת עברה לי בכל הגוף. נכנסתי לחדר של דנה וחייגתי לליאור בזמן שדנה ותמר עומדות לידי ומחכות לדעת מה קרה. ליאור ענה לי בקול די רגוע שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר לי שעידן עבר התקף בלילה, אבל עכשיו הכל בסדר והוא יציב. נרגעתי קלות ואז צציק חטף לו את הטלפון ואמר לי גושי תשמע, אני לא יודע מה ליאור אמר לך, אבל עידן עבר שלושה דומי לב בלילה אז נראה לי שרצוי שתגיע.
באותו רגע חשבתי שזהו אני עכשיו מתעלף אבל זה לא קרה, שלא כמו הצרחה שצעקתי באותו רגע.
מממממהההה על מה אתה מדבר? אתה רציני? כן. טוב גושי, פשוט תגיע. ניתקתי את השיחה הסתכלתי על תמר והיא שאלה אותי נו מה קרה? עידן קיבל שלושה דומי לב בלילה. באותו רגע דנה התחילה לבכות ופשוט הצביעה על הדלת ובדממה רועמת אמרה לי תלך עכשיו. רצתי למגורים ארזתי את כל הדברים שלי ורצתי לחדר אוכל כי רציתי להגיד לזאב. נכנסתי פנימה ולחשתי לו בסוד עידן עבר שלושה דומי לב בלילה, אני הולך עכשיו, אתה בא? זאב באותו רגע קם וצעק ממההה פתאום הייתה דממה כל החדר אוכל הסתכל עלינו ושנינו בלי לדבר עם אף אחד פשוט קמנו והלכנו.
שהגענו לבית חולים היו שם ליאור מיכלי וצציק שאלתי ישר מה קרה וצציק סיפר לי שקרסו לו הריאות 3 פעמים, והצליחו להחיות אותו כל פעם מחדש ועכשיו והמצב שלו יציב נרגענו קצת התיישבנו שם על הרצפה והתחלתי לדבר עם יורם מה בעצם קרה בלילה. יורם אמר לי שהרופאים ייצבו אותו, אבל הוא במצב קשה ואז יורם נכנס לחדר של עידן כי הסבב רופאים הגיע. ישבנו וחיכינו שיצאו אחרי משהו כמו 15 דקות יורם יצא ואמר לי גושי אני צריך שתמצא לי כמה שיותר אנשים מסוג דם B שאלתי בשביל מה והוא אמר שצריך אנשים עם הסוג דם הזה כדי שיוכלו לקחת מהם עם מכונה מיוחדת כדוריות דם לבנות ואז מזריקים אותם לעידן כדי שהמערכת החיסונית שלו תוכל להתאושש ולהילחם בזיהום איך שיורם סיים להסביר אני צציק ליאור זאב ומיכלי התחלנו להתקשר לכל מי שכל אחד מאיתנו מכיר אחרי 20 דקות כבר מצאנו שלושה מתאימים, ובינתיים לקחו מבועז דם כי הוא היה מתאים והזריקו לעידן דבר שעזר לו. אחרי זה כל אחד מאיתנו נבדק ומיכלי היחידה שנמצאה מתאימה, אבל מיכל התחילה פתאום לרעוד ולבכות ולא תפקדה. אז האחות אמרה שאין טעם לקחת ממנה דם, כי היא לא תעמוד בתהליך. לא ידעתי אם להוריד לה סטירה או לנחם אותה. אחרי שסיימנו את כל הטלפונים ומצאנו אנשים מתאימים המשכנו לשבת שם עד הלילה והלכנו הביתה.
יום אחרי זה הגעתי לבית חולים בצהריים ודיברתי עם יורם שאמר לי שהמצב של עידן משתפר ויש סיכוי טוב שהוא יצא מזה דבר שבדיעבד אני חושב שהוא ידע שלא נכון ורק רצה לשפר לנו "הילדים" את המצב רוח. המשכנו לשבת שם עד משהו כמו ארבע אחר הצהריים, ואז החלטנו ללכת הביתה ולחזור יותר מאוחר כי אין טעם לשבת שם בלי לעשות כלום כי זה מתסכל, ויורם אמר שאין שינוי במצב אז הלכנו ואמרנו שנחזור בערב הלכנו איש איש לביתו וחזרתי בסביבות שמונה בערב לבית החולים וכשהגעתי ראיתי את החברה יושבים בקצה המסדרון רחוק מהחדר של עידן שאלתי למה אתם יושבים כל כך רחוק והם אמרו לי שהם רוצים לתת למשפחה קצת שקט ופרטיות. אמרתי סבבה וניגשתי לכיוון של בועז ושאלתי אותו מה העניינים והוא אמר לי שהמצב לא טוב, ואם בועז האיש שרק הצחיק אותנו ודיבר איתנו שטויות כל הזמן אומר לי משהו כזה כנראה שהמצב ממש לא טוב. אז שאלתי מה קרה והוא אמר לי עזוב, לא עכשיו, אז חזרתי אל כולם והמשכנו לחכות עד שנדע משהו ישבנו שם משהו כמו שעה וחצי וכל פעם ניגשתי אל בועז שכל פעם אמר לי לחזור למקום שלי. עם הזמן כשישבנו שם שמנו לב שכל הזמן מגיעים עוד ועוד זוגות חברים של יורם ואתי, ועם הזמן הבנו שמשהו ממש לא בסדר ופשוט אף אחד לא אומר לנו את זה ואז אמרו לי כולם לך לברר אז ניגשתי עוד פעם לכיוון של בועז ושאלתי מה קורה כולם אוכלים את הציפורניים תספרו לנו משהו. לא ידעתי שמה שאני אשמע באותו רגע יהיה משפט שאני לא אשכח לעולם ושישנה את חיי לעד. במקום בועז ניגשה אלי הפעם אמא של יונתן נראה לי שהיא אחות של יורם ואמרה לי גושי, נכון? אמרתי לה כן, ואז היא אמרה לי שתקשיב, אני יודעת שזה קשה אבל צריך לספר לכם. הרופאים אומרים שכנראה עידן לא יעבור את הלילה יכול להיות שזה עניין של כמה שעות או כמה דקות אף אחד לא יודע אבל זה הסוף והמשפחה עכשיו נפרדת ממנו, אז לך תגיד לחברים שלך, ותתנו כרגע למשפחה את השקט שהם צריכים, ואני יודיע לך אם יש שינוי. באותו רגע אני חושב שהלחץ דם שלי נשר לאפס, כי לא יכולתי כמעט לעמוד, אבל חזרתי אל כולם עם דמעות בעיניים וסיפרתי להם שעידן לא יעבור את הלילה. באותו רגע טל התחילה לבכות כמו מיכלי. אז ניגשתי עם טל אל החלון, ואמרתי לה שיהיה בסדר וזה לא בטוח. ואז התחלתי להביא לבית חולים את כולם, כי חשבתי שכולם צריכים להיות פה. אז התקשרתי לצחי לפלאפון, וטלי ענתה לי. אמרתי לה טלי תני לי לדבר עם צחי, והיא אמרה לי שהוא לא יכול כי הוא נוהג. אמרתי לה שוב טלי זה חשוב תני לי לדבר איתו. היא שאלה מה קרה, ואמרתי לה טלי תני לי את צחי עכשיו או שאני בועט לך בראש, והיא אמרה טוב טוב אל תשתגע. צחי ענה לי ושאל מה קרה, ואמרתי לו צחי תקשיב טוב, תודיע לכולם להגיע אל בית החולים עכשיו, כי עידן כנראה לא עובר את הלילה. צחי צעק מממההה אמרתי לו מה ששמעת רק תגיע זריז כי לא יודעים עוד כמה זמן יש לו. הוא אמר טוב וניתק, ומאותו רגע התחילו לזרום כל החברה אל הבית חולים, ופשוט ישבנו וחיכינו לבלתי נמנע ולבשורה שאף אחד לא רצה לשמוע. המשכנו לשבת שם עד שפתאום שמענו צרחה שעשתה לכולם צמרמורת לללאאאא הסתכלנו אחד על השני ואני קמתי וניגשתי עוד פעם אל המשפחה ואז אמרה לי ליאורה גושי זה נגמר. התחלתי לבכות בכי קל וצעדתי לכיוון של כולם וסימנתי להם כמו שמסמנים בצלילה שאין יותר אוויר, כי זה מה שהרגשתי באותו רגע ואמרתי להם זה נגמר. כולם התחילו לבכות ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אז ישר התחלתי לרדת במדרגות אל הלובי. בלובי ראיתי את בובו ששאל מה קרה, ואמרתי לו די זה נגמר עידן מת, והוא אמר לי אל תגיד את זה יש עוד סיכוי. וחזרתי על עצמי לא זה נגמר, ובובו רק אז קלט שעידן נפטר. המשכתי ללכת לכיוון האוטו בלי סיבה פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ואז ראיתי את הבנות יושבות ובוכות אז חשבתי שהם כבר יודעות ובעודי הולך אל האוטו ניגשה אלי מילר ושאלה לאן אתה הולך אמרתי לה לאוטו היא כמובן שאלה למה? עניתי לא יודע והיא אמרה תירגע ותסביר. אמרתי לה הוא מת, זהו. והיא גם לא הבינה, ואמרה הוא עוד לא מת וצעקתי עליה בתסכול מה את לא מבינה, עידן מת, כרגע הוא נפטר. ואז הבנתי שהיא לא ידעה והתחילה לבכות. חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני מצטער ועליתי בחזרה למעלה. כולם בכו שם, ואז ראיתי את רותם יושב על הרצפה ליד המדרגות. התיישבתי לידו, והוא חיבק אותי וסתם ישבנו בלי להוציא מילה ורק בכינו. באותו רגע ראיתי שאנשים נכנסים לחדר של עידן לראות אותו פעם אחרונה. קמתי והתחלתי ללכת לכיוון ובדיוק בדלת נתקלתי ביורם. הוא חיבק אותי ואמר לי גושי היית חבר טוב. עניתי לו מה זה משנה עכשיו. הוא אמר לי בבכי עכשיו זה לא משנה, אבל שהוא היה בחיים זה מה שקבע. עזבתי אותו ונכנסתי לחדר. היו שם עוד שלושה ארבעה אנשים ואתי שהניחה את הראש על החזה של עידן ולחשה לו מילים אחרונות עידן. היה בפעם הראשונה מזה הרבה זמן לבן ולא צהוב, והיו לו מכשירים תקועים לו בפה ובגוף ממש כמו בטלוויזיה. תפסתי לו את היד ואמרתי לו בלב איך עזבת אותי פה לבד, אני מקווה שסוף סוף יש לך את החופש שכל כך רצית, אוהב אותך. ועזבתי את החדר. במסדרון התמונה לא השתנתה. כולם בתוך עצמם יושבים על הרצפה ובוכים. החלטתי שאני חוזר אל החדר. חזרתי אל החדר ואיך שראיתי את עידן עוד פעם תפס אותי בכי שלא חוויתי בחיי, פשוט לא יכולתי להפסיק. יצאתי אל המסדרון, התיישבתי על הרצפה ופשוט בכיתי בכי תמרורים. לא יכולתי להפסיק, כנראה שרק אז עיכלתי את כל מה שקרה, ואולי זה פורקן של שנה של בתי חולים וחבר הכי טוב שפשוט איננו. הייתי קרוב להתעלפות ואז ניגשו אלי אתי וליאורה כל אחת בצד אחר, ואתי התחילה לחבק אותי ואמרה לי גושי תירגע יהיה בסדר, תנשום עמוק והתחילה גם לשטוף לי את הפנים כמו בהלוויות של ערבים, ואז התחלתי לחשוב, איך אתה בכלל מעז, אימא של עידן מרגיעה אותך ואתה לא יכול להפסיק לבכות. היא כרגע איבדה את כל עולמה, ואתה בשלך. רק אחרי עשרים דקות נרגעתי ואז כמו סהרורי ירדתי עוד פעם למטה והתיישבתי ליד צחי ואסף בחצר של הבית חולים, וראיתי איך צחי פשוט יושב ובוכה, ובאותו זמן דופק את הראש בקיר ולוחש למה עידן, למה זה מגיע לו, למה זה לא אני, וכמו כל הערב קמתי וחזרתי למעלה. שם כבר הרוחות נרגעו קצת ופשוט ישבנו אחד ליד השני בדממה, ורק קול של משיכת אף נשמע מדי פעם. ובזמן שאנו יושבים שם אני עישנתי לי סיגריה אחרי סיגריה כאילו כל שחטה זה סיגריה. פתאום ראיתי שההורים שלי הגיעו. הסתכלתי על אמא שלי, והמשפט הראשון שהיא הוציאה מהפה היה תזרוק את הסיגריה הזאת עכשיו. הסתכלתי עליה במבט של רוצח, וחשבתי לעצמי הבן שלה איבד את החבר הכי טוב שלו, והמשפט היחידי שיש לה להגיד לי זה לזרוק את הסיגריה שלי. אבא שלי ניגש אלי ושאל אם אני בסדר. אמרתי שכן ונתתי לו את המפתחות של האוטו, ואמרתי לו שאני לא רוצה לנהוג. בינתיים כולם נסעו למצפור כי לא יכולנו להישאר בבית חולים. ואני אמרתי שאני אגיע יותר מאוחר. לבסוף החלטתי ללכת, ואמרתי לאבא שלי שאני יכול לנהוג והלכתי לאוטו. בדרך למצפור חשבתי לעצמי להדליק רדיו או לא להדליק? הרי חבר שלי כרגע נפטר. ואז שאלתי בקול רם והסתכלתי למעלה. אם יש שיר טוב אני ימשיך לשמוע רדיו אבל אם יש שיר רע אני לא מדליק יותר את הרדיו בחיים. אמרתי שחק והדלקתי והמילים ששמעתי היו אי קנט גייט נו סליפ חיככתי והמשכתי לשמוע. מבית החולים נסעתי למצפור. בדרך עצרתי וקניתי כמה בקבוקי שתייה לכולם, ולעצמי בירה. ישבנו שם איזה שעתיים ובינתיים יונתן התקשר אלי והודיע לי שההלוויה מחר ב-11 בבוקר. הודענו לכולם ונסענו אני ליאור מיכלי וירון לקצין העיר כדי להודיע לגרבי חיבל וכל מי שחשבנו עליו ועדיין בצבא. משם נסענו הביתה וקבעתי עם ליאור שמחר אני אסע איתו. כל אחד ירד בביתו והלכנו לישון כמה שאפשר. בתשע בבוקר העיר אותי טלפון מריבק ששאל מה רציתי כי השארתי לו הודעה בפלאפון שיחזור אלי דחוף. מתוך שינה עניתי לו מה אתה לא שמעת? והוא אמר מה מה לא שמעתי. אז אמרתי לו עידן נפטר אתמול בלילה וההלוויה היום ה-11. ריבק אמר מה אתה רציני ואז אמר לי טוב אני אדבר איתך יותר מאוחר ביי וניתק לי בפנים. בתשע וחצי מילר צלצלה אלי ושאלה אם אני בא איתה למרכז. אמרתי סבבה ונפגשנו במרכז הסתובבנו וקנינו לנו שוקו ועוגת גבינה והתנהגנו כרגיל כי לא קלטנו בעצם מה עבר עלינו אתמול, ואז נזכרתי שאני רוצה לקנות גולה, ומילר שאלה אותי בשביל מה ועניתי לה שביום שני הייתי עם צחי אצל עידן כי הוא הסכים לראות רק את שנינו, וגם הוא היה כבר בטיפול נמרץ אז בכלל היה אסור לבקר אותו אבל אתי הגניבה אותנו פנימה וישבנו איתו בהתחלה הוא דיבר עם צחי מתי הוא יוצא למיוחדת מהצבא, ואותי איך בבסיס ואז פתאום הוא אמר לי להביא לו את הגולה שלו. אני כמובן לא הבנתי מה הוא רוצה כי גם הוא בקושי מדבר ורק לוחש אז שאלתי בקול רם גולה? והוא ענה לי כן עם הראש ואז שאלתי איפה היא והוא הראה לנו עם האצבע שהגולה על הרצפה. אז אני וצחי כמו שני ילדים טובים ירדנו על הברכיים והתחלנו לחפש. חמש דקות בערך חיפשנו את הגולה עד שאתי נכנסה ושאלה מה אנחנו עושים. אמרנו לה שאנחנו מחפשים את הגולה של עידן, והיא לחשה לנו אתם יכולים לקום כי אין גולה. התרופות קצת גורמות לו להזיות קמנו עם חיוך מהרצפה ואתי חיבקה אותו ועידן אמר לה מתי הולכים הביתה? אתי אמרה לו עוד מעט נלך כשראיתי את זה הבנתי שהילד לא ממש מבין מה מצבו ומה קורה סביבו ואז אני וצחי החלטנו ללכת. צחי אמר לו להתראות ואני לחצתי לו את היד ואמרתי לו שבפעם הבאה שאני אראה אותו אני יביא לו את הגולה הכי גדולה שאני אמצא והלכנו. ואז מילר שאלה אותי אז בכל זאת למה הגולה? ועניתי שלא ראיתי אותו מאז ואני רוצה לשים לו גולה על הקבר כי הבטחתי לו. אז נכנסנו לחנות צעצועים וקניתי גולה גדולה, והלכנו משם לחנות פרחים וקנינו זר לקבר, ורשמנו עליו מהחברים וחזרנו הביתה.

גושי
2000

נפגש בשמחות
היא עמדה שם בוכה לובשת שחור
מספידה מול הקבר את בנה הבכור
שלפני שנתיים מנטלית וויתר
ורק בלבנו אפשר לתאר
את פניו השלווים לאחר שנפטר
כשכל מכשיר אפשרי לגופו מחובר
ואז הגיע תורי להספיד
חבר מיוחד אחד ויחיד
ומה שייחלתי אחרי שנתיים קרה
פתאום משום מקום הגיעה דמעה
דמעה שלוותה בעוד חברות
וכל סביבתי התחילה לבכות
ואז הרב אמר הטקס נגמר
והיה לי רצון לצעוק ולומר
אולי רק תחזור לכמה דקות
ותנגב לאמך את הדמעות
כי אימא לא צריכה להספיד את בנה
שבית חולים בשבילו תחנה אחרונה
ואולי רק אולי גם אותי תבקר
ותגיד לי שחק רק אל תוותר
כי אני מלמעלה רואה את הכול
ושומר עליך כדי שלא תיפול
אז תמשיך לחייך ועל הכול לצחוק
כי אני בלבך וזה לא רחוק
אז תמסור ד"ש לכולם
כי אני סוף סוף חופשי בעולם!

גושי
אוקטובר 2001

ער בתוך חלום

הלוואי ואולי אני בתוך חלום
שאתה חולם על אותו היום
שבו בשבילי נפסקו הדקות
ומשהו בתוכי הפסיק לחיות
ואם אתה שומע אז אני מקווה
שתרד לפה ואולי לי תראה
איפה טעינו ואולי נשנה
את המבט ואת המראה
כי אולי הכול טעות אחת גדולה
ואנחנו אלה שלא בתמונה
כי אתה חי במקום אחר
ואתה חולם ואני הוא הער
ומחר בבוקר אתה תתעורר
ותתקשר אלי ונמשיך לדבר
איפה שהפסקנו לפני כמה שנים
כשאתה כבר היית בין המתים
ובשבילך עברו רק כמה שעות
ואני ספרתי בעצב את כל השניות
שבהם חשבתי שאיבדתי אותך
ובעצם רק ישנת עם חיוך במיתתך
ואז תבוא ותגיד, אל תשאל מה חלמתי?
ואני יגיד בטח בסוף אני מתתי.

גושי
אוקטובר 2001

סוף סוף חופש
כשסוף סוף חופש אין גבולות
ואם אין גבולות אז יש את החופש
לעשות מה שרוצים
אבל מה רוצים למות או לחיות
ואם לחיות אז איך ואם למות אז איך
הרי אין גבולות רק חופש
ואולי החופש הוא פשוט לא לבחור

גושי
2001

21
היום יום הולדת שלא תחגוג לעולם
אצל יורם ואתי יושבים פה כולם
מריצים פה בדיחות ומדברים על הכול
ואני מקווה שלו היית יכול
לראות מלמעלה אותנו יושבים
ואולי לחייך ולהיות בנו גאים
שלא שכחנו וכנראה לא נשכח
שהיה לנו חבר שהיה והלך
אז היום יום הולדת לך חבר יקר
שחותם עלי השאיר ואת נפשי הוא שבר
לאלפי חתיכות ואלפי רסיסים
שלאסוף את כולם לא יכול גם אלוהים
אז מזל טוב לך ילד יקר
שהיום אתה כבר נהיה מבוגר

גושי
2001

עידן,

כמעט שנתיים וחצי אתה לא איתנו ואני עדיין לא מאמין. אני יושב אצלך בבית בסלון ורואה את שתי תמונות הענק שלך תלויות על הקיר – אוגוסט 99, אמסטרדם, אתה יושב על כיסא מעץ עם מכנסי ברמודה שחורים בלי חולצה נקשר לקראת קפיצת הבנג'י.
רק לפני שלושה חודשים יצאת מבי"ח אחרי חודשים ארוכים של טיפולים קשים, אותך לא מעניין כלום, חיוך מאוזן לאוזן, אתה צוחק לפחד בפנים, לא רואה אותו ממטר, בנג'י בשבילך זה כמו טיול בפארק.
אני מביט בך ומקבל צמרמורת כל פעם מחדש, אני נזכר בצחוק שלך, בשטויות שהיית עושה, ובסיפורים המצחיקים שהיית מספר בקולך העמוק השקט והבטוח, אני נזכר בשמחת החיים שאפיינה אותך, גם כאשר קרו לך הדברים הגרועים ביותר ידעת לקבל אותם בחיוך ובהרבה אופטימיות, פיך וליבך היו שווים תמיד, עמדת מאחורי הדעות שלך גם אם הן היו קיצוניות ולא מקובלות, אתה לא דפקת חשבון לאף אחד. כזה היית, אמיתי, כנה, חבר טוב אוהב את החיים ומקובל על כולם.
אני חושב שכל מי שהכיר אותך קיבל מסר שצריך ליהנות מכל רגע ולקחת את החיים בפרופורציות, הרי ביומיום אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו בדברים קטנים כמו חברים, חברות, בחינות, הצלחות, כישלונות שאנחנו שוכחים להעריך איזו מתנה קיבלנו מעצם העובדה שאנחנו קמים בריאים בבוקר ויכולים לעסוק בשגרה. הפילוסוף היווני אפיקורוס טען ש: "יכול אדם לבטח עצמו מפני כל מיני דברים, אולם אשר למוות כולנו שרויים כאן כיושבי מצודה שנפלו חומותיה". המקרה הטראגי שלך, עידן המחיש לנו כמה הטענה הזאת נכונה. אתה חסר לכולנו.

רון פינריך
25.1.2002

לכל אחד מאיתנו שהכיר את עידן יש היום בלב את ה"עידן שלו". אבל כשאנחנו מדברים עליו, בסופו של דבר זהו תמיד אותו עידן.
יש ימים שאני מנהלת איתו שיחות נפש וימים אחרים של געגועים עזים. יש ימים שהזיכרונות מעלים חיוך וצחוק, אך רבים מהם ימי הצער.
היום חשבתי לקרוא בפניכם שיר קצר שכתב משורר סיני בשם Xin Qij שחי לפני כאלף שנה (1207-1140).

כשהייתי צעיר ולא ידעתי טעמו של צער
אהבתי לעלות לראש מגדל
אהבתי לעלות לראש מגדל
מכביר מילים יפות, מסביר מהו צער.

היום אני יודע במלואו טעמו של צער
רוצה לומר אך משתתק.
רוצה לומר אך משתתק.
ולבסוף אומר: יום סתיו קריר ונעים היום.

 

אילנה ויסטינצקי
25.1.2002

עידן
כשבאתי לכתוב בשמם של חבריהם הקרובים של הוריך, מילים לזיכרונך, מצאתי את עצמי עוסק בזיכרוני.
יש זיכרון שלא בוגד, זה שתמיד מולך גם כשעינייך פקוחות. אותו זיכרון שהינו תבנית עצמך.
בו הבטתי וראיתי אותך במרכזו, מואר, כבציור, באור ממרומים ללא צל.
ואומר בבטחה בשמם של כל אלה ששמוני לפה, שכל אחד מאיתנו הינו קצת עידן.

יוסי סגל
04/10/2002

עידנצ'וק יקר שלי

באוקטובר השנה ימלאו עשר שנים למותך. עשר שנים הם כמו חיים שלמים. מותך השאיר חור גדול בליבנו ובחיינו. הרבה זמן עבר עד שיכולתי להתמודד עם אובדנך. הייתי מאוד מדוכאה כיוון שלפני עשר שנים הייתי בת 75 ואתה היית בן 19. במחשבתי, הזקנים מתים קודם והצעירים ממשיכים לחיות את חייהם. הסדר ההפוך שבו אתה מת ראשון היה לי בלתי נסבל עד אשר הרבנית כץ מפרטוריה אמרה לי יום אחד: דניס, זה לא מפני שאת זקנה יותר שאת צריכה למות ראשונה. אני בטוחה, אמרה, שמפני שעידן היה בחור כל כך נפלא ואוהב, אלוהים רצה אותו קרוב למלאכים. לכן עליך לחשוב שהוא עכשיו בגן עדן יחד עם המלאכים. דברים אלה גרמו לי להרגיש טוב יותר. מפני שהיית בחור כל כך נחמד וכל כך עוזר. אהבת את הוריך ואהבת גם אותי ולכן אני מרגישה קצת יותר קל לדעת שאתה בגן עדן עם המלאכים. זוהי מחשבה מאוד מנחמת.

לעיתים קרובות אני מוציאה את אלבום התמונות שלך שהתחלתי כאשר נולדת. יש בו כל כך הרבה תמונות יפות. ישנה התמונה שצילמתי בבית החולים כאשר נולדת והיית בן חמש עשרה שעות. ישנה התמונה שצילמתי בבית כשההורים הביאו אותך מבית החולים הביתה. אמך אשר כה אהבת הניקה אותך. איזו תמונה יפה!  כשאני מסתכלת בתמונה אני מרגישה שמחה. ישנה גם התמונה עם אביך, אביך הנפלא אשר תמיד אמרת לי עליו: כאשר אגדל אהיה כמו אבא.

אהבת מאוד את סבתא עליזה וסבא איצ'ו והם פינקו אותך מאוד, ממש כמוני וכמו סבא אופה. סבא אופה שמח כל כך להיות סבא שלך. הוא אהב להוציא את האטלס שלו וללמד אותך את ערי הבירה של הארצות השונות. למרות שהיית בקושי בן שלוש או ארבע למדת מהר מאוד. תמונה אחרת באלבום היא לאחר שובנו מדרום אפריקה. עשינו שיפוצים בבית ובמטבח היה חור גדול בריצפה. אתה התיישבת על הריצפה עם כפית בידך והתחלת לשחק כאילו זה היה הדבר הטבעי ביותר בעולם, חור בריצפה. בתמונה אחרת אתה אוכל תירס כשחיוך גדול ושמח על פניך היפים. עידן יקירי, תמונות יפות כה רבות.

אני רואה תמונה באלבום הממלאה את ליבי עצב. סבא אופה מנגן בצ'לו. הוא היה מתאמן בנגינה יומיום. יום אחד, היית קרוב לוודאי בן שנתיים, הלכת ונגעת בצ'לו. אמרתי: עידן, מה אתה עושה? אבל סבא אופה צחק ואמר: עידן רוצה לנגן בצ'לו, לא אכפת לי הוא נוגע בו, יש לו אצבעות ארוכות וחזקות. הוא שם אותך על הברכים ונתך לך להחזיק בקשת, ואתה שמחת כמו מלך.

כשמלאו לך שלש עשרה שנים לקחתי אותך לטיול לאירופה ושם התגלית כמלך הבדיחות. אני נזכרת ביום בו היינו בציריך וחיכינו במעבר החצייה שחשמלית שחנתה בתחנה תתחיל לנסוע ואנחנו נוכל לעבור את הכביש. אבל החשמלית לא זזה ואני לא הבנתי למה. כשהסתכלתי אחורה ראיתי אותך לוחץ על הכפתור בצד החשמלית אשר פותח את הדלתות. הדלתות נפתחו ואחר כך נסגרו. שוב לחצת על הכפתור והדלתות שוב נפתחו, והחשמלית לא זזה. אמרתי לך: עידן, מה אתה עושה? השוטרים יבואו. אבל אתה צחקת ואמרת: אל תדאגי סבתא, הם לא יבואו.

פעם אחת הלכת לשירותים. שעה ארוכה עברה ולא חזרת. התחלתי לדאוג, איפה הילד? ביקשתי גבר שייכנס לשירותים ויקרא לך. כשיצאת לבסוף אמרת לי: את יודעת סבתא, יש משהו נהדר בשירותים. כשפותחים את הדלת המים יורדים וכשסוגרים את הדלת המים יורדים גם כן. אז פתחתי וסגרתי את הדלת אינסוף פעמים! סיפורים אלה מראים לי שהיית מלא בשמחת חיים והיית בעל חוש הומור נפלא.

כשלקחתי אותך לטיול באירופה היית מוקסם. הסתכלת ימינה ושמאלה והתפעלת שכולם מדברים שפות שאינן עברית ואמרת לי: סבתא, אני אקנה קלטות באנגלית, צרפתית וגרמנית ואשים אותן לאסף מתחת לכרית כדי שיוכל ללמוד שפות זרות בשנתו

לפני הגיוס לצבא שוב נסענו ביחד. בקבוצה איתה נסענו היית הנוסע האהוב והאהוד ביותר על כולם. עזרת לכולם, היית מנומס ותמיד היית שמח. החברה' צחקו תמיד במסעדות כיוון שהזמנת תמיד רק סטיק. כשחזרנו מהטיול, חמישה עשר יום לפני שהתגייסת כל חברי הקבוצה עשו מסיבה גדולה. הייתי מאוד נרגשת כשכולם הרימו כוס לכבודך ואחלו לך שירות קל ונעים.

זה הכל להיום, עידן. אין זאת אומרת שאין לי בלב זכרונות רבים אחרים, היית ילד כה מיוחד. אין יום שעובר ובו איני חושבת עליך או מדברת עליך. אני תמיד מדברת עליך כאילו אתה עדיין בינינו. אתה חי ותחייה בליבי ובמחשבתי לעולם.

סבתא דניז ויסטינצקי
ספטמבר 2009

 נשמות

נשמות לא עולות לשמים
כי צריכים אותן פה
נשמות לא מתפוגגות
הן נספגות
עידן שלנו,נשמה
כל עוד נשמת-חי באפנו
אתה כאן

יוסי סגל
ינואר 2010