15.10.01
מרחפת בעולם נוגעת לא נוגעת.
הכל עצר מלכת הכל כמו בחלום.
חלום בלהות. מסרבת להאמין שאתה איננו, שיותר לא אוכל לחבק ולנשק אותך, שלא אשמע שוב את קולך.
וגדול מאוד הכאב שבלב הגעגועים מכרסמים בו בלי הפסק. אומרים שהזמן מרפא אבל אצלי הוא רק העצים, ובכל בוקר מחדש אותה מציאות מרה טופחת על הפנים וכל מה שלי נותר הוא לעמוד כאן היום ולספר שהיית מיוחד וצנוע שתמיד רצית רק לעזור ותמיד עם החיוך מאיר העיניים שלך שבא מתוך הלב הגדול והרחב שהיה לך ושבדרך המיוחדת שלך העשרת את כולנו בהרבה אהבה ושמחה ושגם בשעות הכי קשות שלך דאגת לכולנו. סליחה אמא סליחה על הבלגן שאני עושה כך אמרת לי ואלו היו המילים האחרונות שלך אלי.
אני יודעת שכולנו כל מי שנמצא כאן היום וכל מי שהכיר אותך חרט את דמותך ואישיותך על לוח ליבו ושאנו לעולם לא נשכח אותך עידן שלנו.
4.10.02
והנה עוד שנה חלפה
ציפורי הסתיו חזרו
ואתה לא.
אנחנו פה נשארנו עצובים כל כך
מתגעגעים כל הזמן.
והזמן שלא עוצר לרגע
מספר לנו על כל הדברים שאתה ואנחנו יכולנו לעשות ביחד. אבל אתה לא פה ואנחנו ממשיכים כי כך הם החיים. אך דע לך עידן יקר שלנו אתה איתנו כל יום אוהבים מתגעגעים יותר מבוגרים יותר לא מבינים למה אתה איננו.
כשעולים הזיכרונות על החיוך שלך האמיתיות והאיכות שהיו בך אתה לא רק יגון ועצב אתה גם שמחה.
אז תודה לך עידן יקר שלנו על 19 השנים הטובות והיפות שהיו לנו ביחד.
23.10.03
עידן שלנו
קיבלנו אותך מתנה, מתנה צחה כשלג, טהורה, תמימה ומתוקה. מתנה קיבלנו ל-19 שנים אך היא מאיתנו נלקחה.
יום בהיר אחד לאחרים הפך לנו ליום שחור.
יום בהיר לפני ארבע שנים שבהם עידן קפאת בזיכרון שלנו כשאתה רק בן 19.
עידני- ארבע שנים בלי לראות את זיו פניך, בלי לשמוע את קולך הרם וצחוקך המתגלגל.
ארבע שנים בלי החיבוק החם והאוהב, בלי הדעות הנחרצות, בלי רדיפת הצדק שלך.
ארבע שנים של חיים כל כך שונים ממה שהיו לפני כן, שנים של מחשבות ותהיות כיצד היית מבקש שנמשיך בלעדייך.
ארבע שנים שלא האמנו שנחזיק בהן מעמד.
ארבע שנים שבהם אנחנו לא מפסיקים לאהוב לזכור ולהתגעגע.
12.10.04
עידן שלנו, בן יקר שלי
חמש שנים, חמש שנים עברו מאז שנפרדנו ואני עדיין לא מאמינה שלא אזכה לראות אותך, לחבק ולנשק אותך. חמש שנים של כמיהה וצימאון אליך בן יקר שלי. נותרנו מרוסקים, עם תחושת אובדן וריקנות וככל שהזמן עובר הכאב רק מתגבר.
התצלומים והזיכרונות מזכירים לנו רגעים יפים, רגעים קסומים. בחיים יש קשר מחויבות, נוכחות, צורה וחומר וכשהכול נהפך לזיכרון נותר כאב עצום. הכאב נספג ומחלחל במוח ובכל תא מתאי הגוף, כמו רעל במנה גדושה, כמו עשב רע צומח לו הכאב, מתפתל ומכסה כל דבר טוב.
חלון הגעגועים נפתח מידי יום כשמתעוררת ושוב מדי לילה כשהולכת לישון, לפני שנרדמת עוד חושבת היתכן שמחר אתעורר ואגלה שהכל חלום בלהות??? אני יודעת כי אינך ועד אשר יבוא יומי לא אראך, לא אראה את מבטך המחייך, פניך השמחות, צחוקך המתגלגל.
עידני נגעת בכל אחד מאיתנו בדרכך המיוחדת, רוחך השלימה את רוחנו וביופיה של נפשך חזינו וחשנו.
עידן את האור שנשאת בלבך הותרת לנו ואנו נוצרים אותו עכשיו בליבנו
וכולנו מתגעגעים אוהבים וכואבים.
30.10.2005
עידן שלנו
אל נתיבך הנעלם כסופה זינקת מאירים כברק היו חייך ואתה רק בן 19 וברדת ערב נחתם אחרון ימיך ועם אור הבוקר אל חיק אימא אדמה הושבת כי לא נותרו בך חיים. מילה למילה מצרפים אנו ובונים את קווי חייך הן חמדת את החיים ככל האדם, אך ידעת למוסרם על פסיק וחלום.
האם אין זו אותה החרות היקרה שאותה חרטת על ידך וליבך? שמה החי לא בשיש חנוט, שמה חבוי בדברים של הבלות, שמה הגוי רק בדרך למות, הן רדפת גם הבלים והיית רועה לרוח אך מתת כמו איש היודע עשות המבין משמעות של אותה החירות.
את חן פניך חדי הקו, את נדיבות ותום לבך, את זוהר עינייך ובת הצחוק בשפתיך על לוח ליבנו חרטנו, ואת שמך ודמותך ננצור בו לעד.
19.10.06
עידן שלי
שבע שנים בלעדיך
שבע שנים ללא מאור עינייך
שבע שנים של כאב ועצב
שבתוכנו מפעפעים
שבע שנים שאותך לא חיבקנו
ואת לחייך לא נישקנו
שבע שנים והזמן לא עובר
אתה בן 19 וכך תישאר
יפה גבוה עם חיוך מהמם
שבע שנים של צער וחוסר אונים
שאת חסרונך לא ממלאים
שבע שנים של זיכרונות על החיים שהיו
על חיים שאבדו
שבע שנים של געגועים עד בלי סוף.
9.10.07
ילד אהוב שלי
שמונה שנים עברו מאז שהגענו לכאן בפעם הראשונה. והתחושה כאילו הזמן עצר מלכת לא השתנה עם השנים. רק הגוף כל כך כואב ברצון לראות אותך לשמוע את צחוקך להרגיש את החיבוק האמיץ שלך להיות איתך.
כל כך הרבה חיים חולפים בלעדיך: החברים מתחתנים אחרי שכבר טיילו ולמדו, אחיך אור כבר השתחרר מהצבא ומתכנן את חייו ואסף הקטן כבר יותר גבוה ממני והתחיל את התיכון. אבא ואני איך אמרו לי מזדקנים יפה ובכבוד. באמת כל כך הרבה חיים חולפים בלעדיך. הסתיו שוב כאן הכל מצהיב ונובל ומחדד את החוסר שלך, את החלל שהשארת בנו במותך. אמרתי מליון פעם ואומר שוב שההחמצה של החיים היא שאתה לא בחיים כי היה לך כל כך הרבה להציע להם. נדמה היה לחשוב ששמונה שנים הם מספיק זמן להתרגל לכאב לגעגוע לעובדת מותך. לפעמים מדמיינת שאתה מסתכל מלמעלה באהבה וצוחק כמעט שומעת אותך אומר תזרמי כבר מה את עושה סרט מכל דבר ואכן יש ימים שזה מצליח לי ויש ימים בהם כל ההגנות שאני בונה ומתחזקת מתפוגגות והלב הפצוע שוב מדמם שורף ומכאיב.
עידן שלי כל לילה מדברת איתך ומבקשת ממך שם למעלה שתשמור עלינו על כולנו ושלעולם לא תשכח כמה אנחנו אוהבים אותך.
15.10.09
עידן היקר שלי
הנה חלף לו עשור מאותו יום מר שהתחיל עם הרבה תקווה שבה אתה חוזר לעצמך ויש הטבה בבריאותך, ונגמר כשראיתי את פני הרופאים שיצאו מהחדר אחרי כמה שעות של מלחמה על החיים שלך. מאותו רגע החיים השתנו.
ילד שלי
יש עולם צוחק ויש עולם בוכה
יש עולם גדול ויש עולם קטן
יש עולם ורוד ויש עולם אפור
ומהיום שהלכת מאיתנו לנו כבר אין אפשרות לבחור.
עשר שנים הם חתיכת חיים, החיים ממשיכים, השנים עוברות. בכל בוקר מחדש קמה, שמה את המסכה על הפנים והולכת ליום חדש. ובלילה רק בלילה יוצאת תולעת הצער וממשיכה לכרסם ויוצרת ומגדילה את החור שבלב, שאף שמחה לא מצליחה למלא אותו שוב עד הסוף.
עשר שנים של להלך על חבל דק שמפריד בין החיים איתך ובלעדיך, בין הקיום הפיזי שלי לאין שלך, לנסות להיות אמא לשאר ילדי, למצוא את האור בעיניים שלהם, להשתתף ברגעים השמחים שלהם ולחלוק איתם את כאבם, ולהבין שהשמחה והצער גרים להם עכשיו יחדיו.
לבחור בחיים ולגלות שזו הדרך הקש כמו למשל: לגלות שבתאריך מותך הלועזי אני אשב בכיתה לכתוב את מבחן הסיום שלי ואיך אתאר במילים כמה התפלצתי כשגיליתי את זה. עידני תוך כדי המבחן הבליחה בי המחשבה מה לעזאזל אני עושה כאן זה הרי היה צריך להיות מבחן הסיום שלך, התחלת הדף החדש שלך ולא שלי ונזכרתי שביום מותך, כשנשארתי איתך לבד בחדר לחשתי לך שאני אשתדל לחיות את החיים גם בשבילך, ואני מקווה שאני עומדת בציפיות שלך.
עידן שלי כולנו כאן היום זוכרים את החיוך השמחה ואהבת החיים שהייתה בך, זיכרון זה הוא מקור העוצמה והחיות שלנו.
נגעת בכל אחד מאיתנו באור שזרח ממך ובדרך המיוחדת רק לך להתהלך בתוכנו. אור זה שלך זורח בכל אחד מאיתנו שנמצא כאן היום וזוכר אותך.
נוח בשלום על משכבך ילד שלי. מקווה שמצאת את החופש והשלווה שכל כך פיללת להם.
אוהבת אמא.
05/10/18
עידן ילד אהוב שלי. בכל פעם שמגיח הסתיו על שלל צבעיו וריחותיו בוער בתוכי הפצע שמדמם כבר 19 שנים מאז פטירתך.
בן 19 שנים היית במותך מאז שהשכול חדר לעולמינו, לא התכוננו, לא רצינו, הלוואי ויכולנו לא לראות ולשמוע את מחול השדים שהיה באותו הרגע בחדרך. את הרופאים שהופיעו בכל פינה את העצב בעיניים את החיוך שנמוג.
תהום עצומה נפערה, דמעות של כאב וזעקה מילאו את הבור שנחצב באדמה.
שקט הס דממה עיניים בוכיות וכאב חד, גורל שנקבע בני הבכור עידן נקבר.
הנשימה נעתקת הכול פתאום ברגע מתהפך מה שהיה עד עכשיו כבר לא ימשך. משהו בנשמה נשבר התרסק כאילו כלום כבר לא נשאר. התהום שנפערת הריקנות בנשמה שמנקרת.
כל יום מביטה לשמים מציירת את דמותך, שולחת ידיים ארוכות כדי לגעת בגופך, מתפללת לחבק אותך שוב רק לרגע אחד קטן רק לומר לך עוד פעם אחת כמה שאני אוהבת אותך כמה מאושרת עשית אותי כשנולדת, כמה גאווה הבאת לי.
איזה עלם חמודות גדלת להיות לב זהב פעם בך. אף פעם לא קיטרת והתלוננת למרות כל הכאבים והקשיים. תמיד ידעת להפוך הכול לטוב ותמיד עם חיוך מאיר עיניים.
עידן אהוב שלי 19 שנים חלפו להם ואנחנו עדיין אוספים את פירורי ליבנו המרוסק. מצרפים פירור ועוד פירור ומנסים לחבר לתמונה חדשה, לתמונה שבאור יקרות מהבהבת תמונה שתזכיר לנו אותך ואת מי שהיית, תמונה שתזכיר את שהיה אבל תכוון למציאות החדשה שלנו. מציאות בה הכול השתנה והתגמד וקבל פרופורציות אחרות. על חיים חדשים שהצטרפו למשפחתנו ומסבים לנו אושר עצום.
אנחנו כאן כולנו אבא אני אחיך חבריך והחברים שסביבנו מתאספים שוב ליד קברך זוכרים את מי שהיית ובוכים על מי שלא תהיה וכל שנותר זה לומר מילות קדיש.
ילד אהוב שלי בטוחה שנשמתך הענקית מאירה את השמים ודואגת לשמור על כולנו כאן.
אוהבים אותך ומתגעגעים עד אין סוף
25.10.19
עידן אהוב שלי, בני הבכור.
השנה זו שנה מאוד מיוחדת. מניין שנות היעדרותך מחיינו עלה על מניין שנות חיינו המשותפים. היית בן 19 במותך והיום עברו 20 שנים לאובדנך.
יושבת מול המסך ומנסה לעלות זיכרונות משותפים איתך, זיכרונות שביום יום מנסה לדחוק לפינות נסתרות במוח כדי לא להציף את שברון הלב על אובד נך על היותך כה חסר לי בחיים.
כל שנה לפני ראש השנה הכל צף שוב. כל המראות הקשים מבית החולים, צפצוף המכשירים הבלתי פוסק שבקע מהחדר שלך כשהרופאים נלחמו עליך. על יומך האחרון בבית בערב ראש השנה היום בו חיכינו שעות עד שישחררו אותך מבית החולים לחגוג איתנו את החג. האוכל שישב שעות בתנור ונהפך ליבש ,טעמו עוד תקוע לי בגרון . ישיבתך הקצרה לשולחן החג הניסיון שלך לאכול את האוכל שאתה כל כך אהבת. האכזבה שאחרי עשר דקות ביקשת סליחה והלכת לשכב חסר כוח ואנרגיה. זה היה יומך האחרון בבית.
שנים אחכ נלחמתי באבא שלך לא להחליף את הרהיטים שעליהם ישבת בפעם האחרונה בבית. עד היום מסרבת לשחרר את חפצך. כל דבר קטן בחדרך מזכיר לי אותך. עם השנים הזכרונות הולכים ודוהים החוויות המשותפות הולכות ונמוגות והפחד בלב הולך וגדל שמא אשכח את קולך, את נימי פניך על כל הגוונים שלהם מנסה להחיות בתוכי כל הזמן. השנים נותנים בנו אותות והזיכרון כבר לא כמו שהיה.
גם החיים הם כבר לא מה שהיו פעם. יש לנו חיים של לפני וחיים של אחרי לכתך מאיתנו. אף שמחה כבר לא שלמה אף חג כבר לא אותו הדבר תמיד החור בלב של חסרונך נפתח מחדש. בכל טיול שיוצאת אליו תמיד אתה צף לי במחשבות שלמקום הזה לא זכית להגיע ומה היית אומר עליו.
איך היית היום אם היית בחיים. איזה סוג אבא היית כמה ילדים היו לך אם מי היית מתחתן. אלה מחשבות שכל הזמן מסתובבות בראש בלי הרף. איזה דוד היית לאחיין שלך שבזמן האחרון מרבה להסתכל בתמונות שלך שתלויות בסלון. איזה פספוס לגיא דוד כמוך, הוא לא ידע לעולם כמה היה אוהב אותך.
20 שנים ללכתך מאיתנו ואני מתגעגעת לחיוך צחור השיניים שלך לעיניים הזוהרות שלך שתמיד שידרו אמפטיה גדולה לכולם. לחיבוק החזק בו היית מחבק אותי כמו מוחץ את גופי ומטמיע בי את זיכרונך.
20 שנים שאני חולמת על החיבוק הזה מנסה להרגיש ולשחזר אותו בלילות ללא שינה אבל נתקלת במציאות אכזרית אין יותר את החיבוק הזה.
20 שנים שאני כמהה להפעיל את כל החושים שלי ביחס אליך, לראות אותך, לשמוע את קולך, ללטף אותך, להריח את הבושם שלך, לצחוק מהבדיחות שלך ןלצחקק מהקונדסות שהייתה בך, לשמוע את צעדיך מדלגים בקלילות על המדרגות הדלת הנפתחת כרוח סערה ונטרקת אחריך ביחד עם השלום שלך. 20 שנים שאני מדברת אליך ואתה לא עונה.
20 שנים עברו עלינו, 2 עשורים של חיים של אירועים שקרו בחיינו ובחיי כל מי שהכרת ואהבת, אין ספור אי רועים עצובים ושמחים שלא חווית איתנו ,עולם ומלואו ואתה לא כאן וחסרונך כל כך נוכח, כל כך מעיב. הכאב על מותך הולך ומתעצם ככל שהשנים חולפות. לעולם נזכור את מי שהיית ונבכה על מי שלא תהיה.
אוהבים אותך עד אין קץ הוריך אחיך וחבריך.